בעבר חשבו חוקרים רבים כי ישנו סוג לשון/שפה מסויימת אשר מאפיינת גברים, וסוג אחר אשר מאפיין נשים.
הדבר נבע בעקבות מספר מחקרים אשר מצאו הבדלים בין נשים לגברים באופן הדיבור.
באופן כללי אפשר לומר, שאת מה שכונה “שפת נשים” ניתן לתאר כשפה שמעידה על חוסר בטחון עצמאי בעקבות מספר מאפיינים.
הקפדה על דקדוק ודיבור נכון למשל, קול נמוך יותר של גברים, שימוש בשאלות נספחות וכד’..

שני חוקרים בשם אובאר ואטקינס מצאו לעומת זאת, שהסגנון הלשוני אינו מאפיין בהכרח גברים או נשים, והעלו השערה חדשה.
לפיה, ישנו סגנון לשוני חלש וסגנון לשוני חזק, והוא מאפיין אנשים לפי הקבוצה אלי ההם משתייכים, אם הקבוצה החלשה או הקבוצה החזקה.

המאפיינים שמצאו שני החוקרים הסתמכו על עדויות מוקלטות בבית המשפט.
להלן כמה מאפיינים של “שפה חלשה”:

שימוש בשאלות נספחות
ריבוי בשימוש בהדגשות(כל כך, מאד..) ושמות תואר ריקים(מדהים,מקסים..)
הקפדה על דיוק במבטא ובדקדוק
חוסר חוש הומור
דיבור מנומס
שימוש בביטויים מסתייגים(אנ חשוב, אני מעריך..)

המחקר של אובר ואטקינס כמו שצויין עסק בניתוח עדויות שניתנו בבתי משפט.
השימוש בשפה חלשה נמצא במתאם לאו דווקא עם מין הדובר אלא, עם המעמד החברתי שלו והסטטוס שלו, ונסיונו במתן עדות בבתי משפט.

ממצאי המחקר של השניים עמדו בסתירה עם ההנחה השגורה שישנה שפת נשים ושפת גברים.
הם טענו שסגנון שפתי חלש מובע על ידי אנשים ממעמד חברתי נמוך ובעקבות מעמדן הנמוך של הנשים בחברה לטענתם, הסגנון החלש מקושר עימם.