בקטע הבא, הגמרא מביאה מקורות תנאים בנושא: הכנה לתפילת העמידה, שלא הובאו במשנה. הקטע פותח בראשי תיבות ת”ר שאומרים “תנו (בעברית ‘שנו’ זאת אומרת אמרו ושננו)רבנן (רבנן הם החכמים. כשהגמרא כותבת : תנו רבנן, כוונתה היא שחכמים בתקופה שאמנו קוראים לה תקופת התנאים, הם שנסחו ואמרו קטע זה)
תנו רבנן: (=שנו חכמים / תנאים/ בבריתא): ‘אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה (ליצנות), ולא מתוך קלות ראש (חילוף של כובד ראש: מתוך זחות לב ועתק [מלשון יצא עתק מפיכם [שמואל א ב,ג], ופרש”י: דבר חזק או דבר סרה]), ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה (כגון דברי תנחומים של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד, שהוא של שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה’ את כל אוהביו [תהלים קמה יט, כ], וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה’ את עמו [שמואל א יב,כב] וכיוצא בהן); וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.‘
וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: ‘אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו’, כי הא דרב כהנא אלוייה (ליוהו בדרך) לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא (דקלים) דבבל; כי מטא להתם – אמר ליה: מר ודאי [אדוני שמע בבירור] דאמרי אינשי ‘הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא’!
אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו ב,ו) [ולא אמרו איה ה’ המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות] בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם; וכי מאחר דלא עבר – היאך ישב? אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב – נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב – לא נתישבה (וזה שאומרים ‘מימות אדם הראשון הם’ – שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים).
רב מרדכי אלוייה לרבי שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי – ואמרי לה עד בי דורא.
(סיימת? עבור ל סוגיה-6 )