תנו רבנן: ‘אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה (שאינה צריכה עיון: שלא יהא מהרהר בה בתפלתו)’
והיכי דמי ‘הלכה פסוקה‘?
אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים (לבד מאותו יום שפוסקת, והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה, שנאמר [ויקרא טו,כח] ואם טהרה מזובה , ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י”א יום שבין נדה לנדה).
רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: ‘מערים אדם על תבואתו ומכניסה (בבית) במוץ שלה (קודם שיזרה אותה) כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר’ (שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי, אבל לפני מירוח – אין ראיית פני הבית קובעתו, דגבי תרומה ומעשר כתיב ‘דגן’: ראשית דגנך (דברים יח,ד) והוא המירוח, לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח – לא הוקבעה למעשר מן התורה, ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו, אבל אכילת עראי לא אסרו, ומאכל בהמה – עראי הוא, דתנן במסכת פאה (פ”א מ”ו): מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח; הלכך בהמתו אוכלת ופטורה, אבל איהו אסור באכילת קבע);
ואיבעית אימא כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים – אסור בהנאה ומועלין בו (ואף על גב דקיימא לן אין מועלין בדמים, וילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) – הני מילי כשנשחטו בעזרה, דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז,יא): לכפר נתתיו לך ולא למעילה; אבל בדם הקזה מועלין, כלומר: אם נהנה – מביא קרבן מעילה; והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן).
רבנן עבדי כמתניתין (מתוך כובד ראש), רב אשי עביד כברייתא (מתוך הלכה פסוקה).