כואב לי כשאני שוכבת, הקימה היא החלק הנורא.

אני עצבנית או מסטולה – השאלה מה קדם למה.

אני רוצה לכתוב מונולוג – אבל הכאב קצת מקשה,

אני רוצה לספר סיפור  גבורה, אבל אני מרגישה כמו עכבר ולא אריה.

אני רוצה לספר לעולם במילים פשוטות ולא בחרוזים,

כי מונולוג זה משהו רציני ולא רגע של שירה והגיגים.

אבל כמו בכל דבר בזמן האחרון וזאת המציאות –

מה שאני רוצה לא יוצא ואת זה אני לוחשת בעדינות.

נכון, אני בלודוזר של מעשים ומלחמה עיקשת,

נכון שאני רואה באמצע סופת ברקים – פתאום את הקשת.

אבל כואב לי ,אני מטושטשת ולרוב ממש לא אני.

ואם כבר בהגדרות עסקינן – אז האני הזה לא ברור גם לעצמי.

אני עסוקה בטיפולים ומקפידה לומר שזה מה שאני עושה,

כדי לא להיתפס לוותרנות אישית למרות שלפעמים אני ממש ממש רוצה.

אני לא נחה, אלא אם אני מקבלת פקודה.

אני לרגע לא פוסקת ובכנות – אינני מרפה.

אני פוחדת שאם אשחרר – הבלון יתפוצץ,

לא זה שמרכיב את המכלול, אלא זה שדואג שלא אתפרק.

אני עושה טיפול  של CBT  ובעברית הולכת לפסיכולוג,

אני לוקחת מיליון כדורים גם של שטוטופט שמבטיח שזה יעבוד.

אני קמה בבוקר לעבודה למרות שבא לי להישאר,

אני מפסיקה ללכת לעבודה תחת קטיגוריה של רופא או משהו אחר.

אני מסממת את עצמי בכדורים כדי לישון חזק,

אני עדיין קמה עייפה והכאב ממש נדבק.

ואני מתאפרת אבל שחררתי את הקוקו שסימל אצלי אריסטוקרטיות ושליטה,

לובשת מדים אבל החלטתי לעבור למשהו שלא משנה אם ידעו שאני שמנה.

אני מחפשת הקלות – לרוב במילים של אחרים

אני אוהבת את החיבוק שבא אחרי הדמעות – למרות שזה רק לחלשים.

אני מבטיחה שאני אופטימית למרות שבפועל לא רואה את האור.

אני ממש מנסה ודי בכוח לשחזר את עצמי של לפני ולזכור.

אני מחליטה החלטות – המון כמו מחר דיאטה או אורח חיים בריא.

אבל אז כואב לי ואני בלב לוחשת “כוסומו – על מי אני עובדת – על מי?!”

אז אני כותבת מונולוג – אולי לא כזה שמותר לפרסם בחוצות

כי הוא מדכא עם ניבולי פה – למרות שבא לי להוסיף עוד מלא קללות.

בא לי להיות לבד אבל לא תמיד – אני מודה.

בא לי להניח לעצמי ובעיקר שיניחו לי בסביבה.

בא לי להיות חסרת תועלת לכמה רגעים,

ולהביט בפליאה ולגלות שכולם מסתדרים.

אבל בא לי ולא כי אז אאבד את עצמי לגמרי,

וכבר לא אזכור מי הייתי לפני ולאן לשאוף אחרי.

אז אני כותבת מונולוג למרות שנראה שמונולוג מהווגינה יותר מעניין.

אבל הווגינה שלי די מנומנמת עכשיו והפיברו שלי די משעמם.

אז אסיים במילים אופייניות של כואב לי כואב לי שבא לי לבכות

ואם זה משעמם – מרשה לכם לזרוק אותו לאשפתות.