היום, הוא יום כזה – 

אחד מאלה הימים.

יום שבו אני לא בטוחה בעצמי

וגם לא בתסמינים.

יום שאני בעיקר שואלת המון שאלות –

כמו האם באמת כואב לי ,או שזה רק ההרגל שקיים בלצפות.

האם שייכתי את עצמי לקבוצה ועוד קבוצה,

פשוט לא רציתי להיות לבד ,כי באיזשהו מקום חשתי בודדה.

האם הכאב שלי הוא באמת כזה נורא,

או שפשוט התרגלתי לחסל מיד כל כאב שבא.

היום הוא יום כזה

כי כאב לי פחות ובעיקר הייתי חלשה,

הרגשתי את תופעות הלוואי של התרופות –

וכבר לא הבדלתי בין תחושה לתחושה.

כואב לי גם עכשיו כשאני יושבת לכתוב כמה רגעים,

אבל אולי זה נורמלי ומתאים לרוב האנשים..

אולי אני נהנית לתרץ את ההשמנה

וחוסר האנרגיות בתווית המחלה,

או שאולי באותו היום שבדקו –

סתם במקרה הייתי חולה..

אני יודעת עמוק בפנים, אני יודעת שזה אמיתי,

אבל הספק המנקר פשוט מוציא אותי מדעתי.

אז היום זה יום כזה ,שמצחיק לומר שהלוואי ומחר זה יעבור,

כשברור לי שהמשמעות היא שהכאב פשוט יחזור

יום כזה