כואב לי
כואב לי כמעט כל הזמן
כואב לי בצד שמאל ובימין לפעמים גם.
כואב לי כשאני בוכה
כי הבכי אומר שאני חלשה
כואב לי כשאני מתאפקת
כי כואב לי נורא.
כואב לי לפעמים סתם כזה – לא משהו רציני,
אבל כשלא כואב לי – אני לא בטוחה שאני זאת אני.
כואב לי בלב – לרוב בלי סיבה
כואב לי כשכואב לי גם לפני שזה בא.
כואב לי על משפחתי ועל הסביבה
שלא מכירים את זו שהפכתי להיות – זאת שלא תמיד שמחה.
אז כואב לי גם על זה..
כואב לי שאני לא יודעת איך לחיות בלי הכאב
כואב לי שהכאב הפך לנחמה כי הוא משהו שלא עוזב.
כואב לי שאני רוצה לטפל בעצמי – אבל כנראה לא מספיק רוצה.
כואב לי שאין לי את הכוח והאנרגיה להחליט ולהיות נחושה.
אז כואב לי גם כשלא כואב לי…
כואב לי מהמחשבות ומכך שרוב הזמן אני שוכחת לשמוח בחלקי
כואב לי שלפני כמה חודשים שמחתי וזה מה שקיוויתי עבור הסובבים אותי.
כואב לי ששמנתי אחרי שכל כך התאמצתי להיות רזה
כואב לי שאני מחליטה כל יום מחדש – ולא עושה.
כואב לי שיש לי תירוצים והסברים מדעיים למחלה
כואב לי שבתוך תוכי אני יודעת – שאני זו שקראתי לה.
כואב לי על העבר שלי שמעולם לא עצרתי לנתח משמעויות
כואב לי שדחקתי את הכל עמוק בפנים, אפילו את הדמעות.
כואב לי שאני נהנית לעיתים קרובות מכל הרחמים
כואב לי שזה מסב לי עונג – להיות במרכז העניינים.
כואב לי על שנים שחייתי במציאות מדומה
גם חברתית וגם בזוגיות – יצרתי שלמות עמומה.
כואב לי שאני מגלה דרך הכאב כל כך הרבה דברים
אז כואב לי, גם כשאין לי ממש כאבים.
כואב לי שאני לא מסוגלת יותר להיות משענת של אף אחד
אבל כואב לי יותר שאני לא אומרת את זה ואז אני קורסת לתוך עצמי מיד.
כואב לי שחליתי כדי להגיע לתובנות
כואב לי שכואב לי בימים ובלילות.
כואב לי שכמו שהמציאות המדומה של הורי – התרסקה
אגלה יום אחד שגם המציאות שלי בסכנת השמדה.
אז כואב לי…
כואב לי שאין לי רגע דל – אצלי, אין באף אחד אשמה
כואב לי פשוט כואב לי שאני לא מרפה .
המועקה הזו מכאיבה לי ,במיוחד כשאין לה הסבר.
הכל בסדר, אז למה, למה אני לא חשה משהו אחר.
ועכשיו, ברגע זה, כואבים לי שני הדברים:
המועקה והכאב הפיסי שלא עוזב למרות הכדורים.
אז כואב לי
כואב לי כמעט כל הזמן
אבל גם הכאב הזה – רדוד, לא באמת משהו מסוכן.
אולי כי אני מלאה בכדורים אנטי דיכאוניים והייתי אמורה להיות שמחה
אז זה בעצם כואב ומפחיד – כשאני בכל זאת עדיין עצובה.
הייתי רוצה להיות רזה שוב
ולהרגיש בעננים
לשרוד את הכאב המעצבן הזה
ולא לתת לו משקל בחיים
אבל כואב לי, באמת שכואב לי וזה לא נגמר
אולי כי משהו פיזי דפוק או סתם בגלל מי שאני והעבר.
אני לא רוצה להטריד אף אחד עם הכאב שלא פוסק
אני רוצה להיות החלק השמח של כולם ולא החלק הדומם והשותק
אבל כואב לי, בשנייה הספציפית הזו – ממש הכל.
הרגל, הישבן, הידיים הגב והלב יותר מכל.
אז אני הולכת לטיפול CBT ועוסקת רק ב – C.
לוקחת כדורים נוגדי כאב ונגד דיכאון שאמורים להביא אותי לשיא.
כותבת עד שלנייר ובטח למטפלת כבר בא להקיא
או שבעצם זו אחת מהן – אותן תחושות שהן רק שלי.
ואני לא רואה או אולי רוצה לראות את הסוף
אני חיה כאן ועכשיו בדיוק את אותו הבלוף.
ואני כנראה צריכה עזרה
אותה עזרה שהייתי צריכה כבר לפני שנים
אז אני מנסה בחיי, אבל ביננו – לא ממש כמו שמצפים.
אז כואב לי