פסיכולוג – על טיפולים ומטפלים

אליס מילר, פסיכולוגית ומחברת “הדרמה של הילד המחונן” ופסיכואנליטיקאית בעברה, טענה כי חידלון זה הינו כתוצאה מהתקבעות ב”אני מזויף”, וזאת מפני שהחוויה האנושית טומנת בחובה לא רק רגשות נעימים וטובים, אלא גם ואולי בעיקר רגשות בלתי נוחים, לא סתגלניים – תחושות קנאה, חוסר אונים, בושה, מבוכה וכמובן דיכאון. אנשים אלו, שמשקיעים את כל מרצם בטיפוח תדמית ויצירת אשליה, מתרחקים יותר ויותר מהאני האמיתי שלהם, ובכך מעמיקים את הקרע הפנימי. באופן אירוני, ככל שהמניירה הגרנדיוזית מתעצמת, כך גם מתחזק לו הדיכאון ומתקבע. חשוב לציין שבמידה כזו או אחרת, כולנו משוועים לגרנדיוזיות ורוצים להיות מוכרים על-ידי האחר באופן נרקיסיסטי, אולם בקרב אנשים מסוימים הסטייה הינה יותר משמעותית, כזו שקשה לעיתים להכיר בה.

ישנן מספר דרכים לאבחן מתי התנהגות מסוימת נעשית לקיצונית:
1. האם קיים צורך עז להיות באור הזרקורים ובחשיפה? במילים אחרות, אקסהיביציוניזם קיצוני, כזה שמעפיל על היכולת להיות בקשר ממקום נינוח ופתוח.
2. צורך עז בריגושים, עד כדי לקיחת סיכונים.
3. מערכות יחסים רבות, קצרות וסוערות.
4. שימוש בסמים או באלכוהול באופן לא מווסת.
5. קושי עצום להתמודד עם אכזבות וכישלונות.

תפקיד הפסיכולוג המטפל הינו לאתר באמצעות תיאורי המטופל דפוסים לא סתגלניים, כאלה שאכן מסבים קושי רב. לרוב, מטופלים בעלי אופי נרקיסיסטי יתקשו לתאר את חווייתם הפנימית ולתת מילים למצוקתם. פסיכולוג המטפל, במובן הזה, מנסה לגשש ולחשוף באופן אמפטי את עולמו של המטופל, ובצורה הדרגתית לחשוף אותו לאותן תחושות קשות – לאותה שמש כבויה שקיימת בו בפנים. ככלל, אחת המטרות בטיפול פסיכולוגי כזה היא להראות למטופל כי אין ביכולתו באמת לאהוב את עצמו. זאת מפני שהתלהבותו מן האני המזויף שלו מונעת ממנו לא רק יכולת לאהוב ולהיות במערכת אינטימית עם האחר, אלא קודם כל את האהבה כלפי האדם היחיד המסור כולו לידיו – הוא עצמו.