העובדות: המערער (להלן: העובד) הועסק תחילה במשרד התקשורת, ועם הקמת המשיבה, בזק, עבר לעבוד בשירותה, בתפקיד מנהל מדור ייעול. הוא הועבר בהסכמתו, למסגרת ארגונית אחרת. פרק זמן ארוך לא הומצאה לו עבודה, ונעשו ניסיונות, בשיתוף נציגות העובדים, למצוא לו תפקיד אחר. העובד סווג כעובד בלתי משובץ, ביטוח רכב ועבודתו הופסקה, תוך הוצאתו לפנסיה. וועד העובדים וההסתדרות תבעו לבטל את פיטוריו, בטענה שאלה נעשו שלא כדין, ומשסירבה בזק, הוכרז סכסוך עבודה, שלא מומש. ההסתדרות אף מיאנה מלהופיע בבית הדין האזורי, חרף בקשתו של העובד בעת בירור תביעתו.
בית הדין האזורי קבע שהפיטורים היו שלא כדין, מאחר ולא תאמו את הוראות ההסכם הקיבוצי.
יחד עם זאת קבע בית הדין שלמעשה הסכים העובד, אף כי בלית ברירה, להעברתו לתפקיד אחר, וכי שלוש שנים למעשה לא ביצע כל עבודה. יחד עם זאת, סרב בית הדין להורות על ביטול הפיטורים, וקבע שיש לפצות את העובד בסכום השווה לשתיים עשרה משכורות. העובד ערער על כי לא ניתן לו סעד האכיפה, ובזק ערערה על תאונה קביעותיו של בית הדין שהפיטורים נעשו שלא כדין.
בית הדין הארצי דחה את שני הערעורים. בית הדין לא מצא לנכון להתערב בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, וכן במסקנתו. בית הדין הדגיש, שסעד האכיפה הוא סעד שבשיקול דעת (ע’ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים נ’ צויזנר, פד’ע לו 438, עבודה ארצי, כרך לג (21), 27), וכן אין מקום להתערב בשיעור הסכום הכספי שנפסק לעובד.