ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית

העובדות: התובעת (להלן: העובדת) הגישה תביעה נגד מי שהיה בשעתו הממונה עליה במקום העבודה (כאן מוזכר כ’אלמוני’). בכותרת חוקים התביעה נאמר שמדובר בתביעה לפי סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית (להלן: החוק). בכתב התביעה, שהוגש באוקטובר 2001, מפורטים אירועים שהתרחשו, לגרסת העובדת בשנים 1994 ועד 1999. סעיף 6 לחוק קובע תקופת התיישנות של 3 שנים ‘מיום שנוצרה עילת התביעה’. הנתבע לא טען בכתב הגנתו טענת התיישנות. לימים, משהתחלף בא כוחו של הנתבע, ביקש לתקן את כתב הגנתו, ולהעלות בו טענת התיישנות וכמו כן להוסיף עילות תביעה נוספות. עוד טען הנתבע, שההתיישנות בסעיף 6 לחוק היא התיישנות מהותית ולא דיונית.

בית הדין האזורי קבע שההוראה בסעיף 6 לחוק היא הוראה דיונית, וזאת בהסתמך על האבחנה בין השניים שנעשתה בעניין אחר (ע’א 132/85 אמרופא נ’ המגדר בע’מ, פ’ד מא (4) 477, 486, עבודה עליון, כרך ו, 142), וכן על ניסוחו של הסעיף: ‘תביעה… שהוגשה פסיכולוגיה לאחר שלוש שנים מיום שנוצרה עילת התביעה’, לעומת נוסחו של סעיף 17א לחוק הגנת השכר, בו מדובר על התיישנות מהותית: ‘הזכות לפיצויי הלנת שכר… תתישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי…’ . מכאן, משלא נטענה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, כמצוות חוק ההתיישנות, אין לראות את העילות בתקופה שקדמה לשלוש שנים מיום הגשת התביעה, כעילות שהתיישנו. יחד עם זאת, אין לעובדת עילת תביעה המתייחסת לאירועים שארעו לפני כניסת החוק לתוקפו. מכאן שניתן להביא ראיות המתייחסות לנושאים שקדמו לתקופת ההתיישנות, שהרי ההתיישנות מתייחסת לעילת התביעה ולא לעובדות (דב’ע נה/3-159 ליטבק-עבאדי נ’ א’ רפאל ושות’, עבודה עליון, כרך נח, 253) וכן לתקופה שקדמה לחוק, ושאין למחוק מכתב התביעה אירועים ומעשים שהתרחשו לפני כניסת החוק לתוקפו.