עובד שהועסק כעובד עצמאי

העובדות: התובע שהועסק על ידי הנתבעת כ-11 שנים כשכיר, ביקש, והנתבעת נענתה לו, להמשיך ולהיות מועסק כ'עובד עצמאי'. עם שינוי המעמד של התובע, שולמו לו פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו עד לשינוי המעמד. התמורה מצברים אותה יקבל התובע כ'עצמאי' חושבה, שעה שנחתם בין הצדדים חוזה העסקה כ'עצמאי', הייתה שכרו לשעה של התובע כ'עובד' בתוספת של 40% המגלמים את עלויות המעביד בגין תנאים סוציאליים. משנותקו היחסים, תבע התובע זכויות כ'עובד' בגין כל תקופת ההעסקה, על בסיס הכנסתו הכוללת כ'עצמאי'. הנתבעת טענה שבמידה ויקבע שהיחסים היו יחסי עובד-מעביד כל התקופה, יש לנכות מהמגיע לתובע את אשר קיבל בהנחה שהיחסים לא היו יחסי עובד-מעביד.

בית הדין האזורי קבע שבין הצדדים שררו יחסי עובד-מעביד כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים. בית הדין קבע שלעניין חישוב המגיע לתובע, מבצעים הדין עם הנתבעת (בעקבות ע'ע 300267/98 טויטו נ' מ. ש. ב. הנדסת קירור בע'מ, פד'ע לז 354, עבודה ארצי כרך לג (20), 32; ע'ע 300256/98 אייזיק נ' תה'ל בע'מ, פד'ע לו 817, עבודה ארצי, כרך לג (58), 32), שהרי 'לא יעלה על הדעת שהתובע ייהנה משני העולמות – גם יקבל תשלומים גבוהים יותר לידיו בגין ראיית מעמדו כעצמאי, הכוללים מכלול של זכויות, ועל בסיסם יחושב המגיע לו כעובד בחינת ריבית דריבית'. בית הדין החליט למנות מומחה כחשב, שייקבע את המגיע לתובע, אם מגיע, במידה והצדדים לא יסכימו ביניהם בדבר החישוב, על פי הקביעה העקרונית שבפסק הדין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *