זה לא סוד בבית שאני אוהד של פיורנטינה. כשהילדים יודעים שבשעות של המשחקים אסור להפריע ואפילו לא לצפצף. אשתי מפנה את הסלון והולכת לקרוא או החוצה להליכה, העיקר שבשעות הקודש אף אחד לא יפריע. זה סה”כ בריא למערכת היחסים שעתיים הפסקה פעם בשבוע.
זה האסקפיזם שלי, והדרך היחידה להתחיל את השבוע (כשכל המשחקים בד”כ משוחקים בראשון). זה לא שפיורנטינה קבוצה כל כך גדולה כיום, אבל משהו קורה לי כשאני צופה בהם. ההרגשה החמימה הזאת של אהבה ראשונה, העמידה האיתנה בקושי ובהצלחות. בעצם אני מתאר את חייו של כל אוהד.
אבל מה הביא אותי בעצם לאהוד את פיורנטינה מההתחלה? ועוד לאהוד קבוצה מהליגה האיטלקית שידועה בשחיתות הרבה והטיית המשחקים. הכל התחיל מהתקופה של באטיגול – הלא הוא גבריאל בטיסטוטה הארגנטינאי. זה היה בדיוק כשהקבוצה עלתה מהליגה השנייה לראשונה והצטרפו אליה רוי קוסטה הפורטוגזי והשוער פרנצ’סקו טולדו. זאת הייתה האהבה הראשונה שלי.
למרות שהייתי נער בזמנו, כבר אז הבנתי שהקבוצות הישראליות לא עושות לי את זה. יותר מדי שכונתיות, חוסר מקצועיות. הרבה נשמה אבל מעט הישגים ברמה הבינלאומית. פיורנטינה לעומת זאת, ויולה, כמו שהיא מכונה בפי האוהדים ענתה על כל הציפיות. טקטיקה, שחקנים שנתנו הכל על המגרש, ממש פייטרים, מועדון קטן יחסית ומאוד אטרקטיבי. לא הייתה שום סיבה לא לאהוב אותם.
בסרייה א’ הקבוצה עשתה חייל ורשמה כמה הישגי שיא עם הגביע (קופה איטליה). אני הייתי על הגג.. בעוד כל החברים בתיכון היו עם שמות כמו מכבי חיפה, הפועל תל אביב, ובית”ר ירושלים – אני הייתי על גג העולם עם המועדון האיטלקי שנשבעתי לאהוב. הייתה תקופה ממש טובה שבמהלכה כמעט זכינו באליפות איטליה (אני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים, מבחינתי הייתי חלק מההצלחה), והייתי פשוט מכור לחוויה. האליפות לא הגיעה והזיכרון הזה השאיר אותי קצת מאוכזב. ואז הגיע הצבא שלקח אותי למזלי, כי מהתקופה שפיורנטינה ירדה ליגה אין לי שום זיכרון.
החופש הגדול הוא תמיד מיוחד אבל כאן הרגשתי שמצב הרוח שלי ושל הקבוצה היו דיי זהים – בזמן שאני אכלתי לוף בטירונות ובהכשרה המתקדמת, הקבוצה אכלה חצץ בליגות המשנה באיטליה. ממש שותפות גורל. למזלי זאת הייתה תקופה קצרה יחסית ובעת שהתחררתי משירות כבר הקבוצה התכוננה להעפלה שלה לליגה הראשונה. ידעתי שהם לא יאכזבו.
עכשיו כשכבר הייתה לי את האפשרות לטוס ולשוטט בעולם הייתי חייב לראות את אהבת חיי בשתי עיניי – הזמנתי כרטיסים לי ולאקסית למשחק בית מול מילאן והייתי המאושר באדם. מי שלא היה בטוסקנה אינו יודע מה הוא מפסיד – קודם כל זה אזור פשוט מהמם מהטבע עד לבחורות שלבושות באלגנטיות בכל פינה. שנית האוכל. ושלישית פיורנטינה. בקיצור כל הסיבות הכי נכונות לקנות כרטיס לאיטליה ולהגיע לפירנצה (לטוסקנה).
בהערת שוליים – חייב לציין לטובה את החברה המדהימה הזאת שעזרה לי להתארגן בטוסקנה כמה ימים. הם מציעים חדרים ווילות בטוסקנה והבעלים דובר איטקלית אז הוא יכול לעזור עם הרכישה של הכרטיסים למשחק (או לפחות לוודא שלא עובדים עליכם כי יש המון ספסרים!).
המשחק היה חוויה בלתי נשכחת, למרות התופת שעברנו שם.
מלבד המשחק זה היה כל כך חלומי שקבעתי חופשה זהה לא הרבה אחרי החזרה ארצה. המרחק, ההישגים והלב מבחינתי עשו את פיורנטינה הקבוצה האידיאלית ומודל לחיקוי בחיים. העובדה שמועדון לא צריך מאות מיליוני דולרים או שחקים עם שם ענק בשביל להגיע לפסגה. נכון יש מרחק מאוד גדול ביכולת בין המקום ה5-10 למקומות הראשונים (1-3) אבל מבחינתי זה מספיק. לא מצפה מאזור עם חצי מיליון בני אדם שיתמודד בגאון עם הגברת הזקנה, אינטר, מילאן ולאציו. אולי מדי פעם להבריק עם משחק יוצא מן הכלל, אבל לתת עונה שלמה 150% זאת לא באמת אופציה, ואני לגמרי מבין ושלם עם זה.
כיום בעוד שאוהדי מכבי חיפה והפועל תל אביב מלקקים את הפצעים כל שבת, אני שמח בחלקי כל ראשון למרות כל פרשות השוחד 🙂 כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.