לישון

אני רוצה לישון, אני רוצה לישון כמו אנשים רגילים

לשים את הראש על הכר ולחלום חלומות נעימים.

אני כבר מזמן לא ממש חולמת – אני נרדמת בקריסה,

אבל אני מתעוררת כשהכאב מנצח, למרות שאני לא רוצה.

קיבלתי שילוב של כדורים מוזרים – רובם בעבר נשמעו לי כמו קללה

ואם אני סתם עייפה ונרדמת, אני בוכה בעת היקיצה.

אני רוצה לישון, אני רוצה להפסיק לחשוב על כאב

אני רוצה לחשוב על דברים אחרים, סתם דברים שקשורים אל הלב.

אני חיה את היום במעגל כאב – גם כשהוא קיים או סתם בציפייה

אני נרדמת עם כדור כזה או אחר – אני תמיד מנסה.

אני רוצה לחוות שמחה כזו נטולת דאגות – כזו שכמעט ואינני זוכרת

אני רוצה לבעור מתשוקה לחיים ולא בערת שרירים דואבת.

אני רוצה לרקוד זומבה, לשיר, לצחוק משטויות – סתם כי אני

בלונדינית

אני רוצה שהבדיחות שלי יהיו על עצמי, אבל לא בנימה צינית.

אני עייפה, עייפה מחוסר שינה או משנת כדורים

אני עצובה, למרות שאני באמת משתדלת לחשוב על דברים

שמחים.

אז עכשיו, כמו בשיר – 3 לפנות בוקר לא נרדמת

התעוררתי מכאב שאת מקורו כבר אינני זוכרת

ואני בסה”כ רוצה לישון.

געגועים לאבא

חלמתי חלום – חלום משוגע,

חלמתי לרגע ש….אני שוב ילדה

הרגשתי איך אבא שלי מלטף את ידי

ומבטיח שהוא כאן – ואת הירח  יוריד בשבילי..

חלמתי כיצד ישבנו וראינו ביחד  סרטים

ואכלנו במבה גדולה של אוסם ,

כשעוד לא היו שקיות מניילונים מרשרשים.

חלמתי איך הוא לוקח אותי לטיול בכינרת

וקושר סביב האוהל סירים עם חוט דייגים,

ואומר לי במבט ממש רציני –

שזה יבהיל את כל הגנבים.

חלמתי שהוא ממש קרוב – קרוב שאפשר לגעת,

ואז חלמתי איך תמיד חיבקתי אותו כמו משוגעת.

והתעוררתי והבנתי שהוא כבר לא כאן,

ומשום מה עדיין חייכתי למרות שהלך מזמן.

חייכתי למרות שהותיר המון הבטחות מאחור,

אבל ויתר כשידע שמצאתי את הגבר שעליי ישמור.

לא כעסתי, רק הבנתי שחלמתי זכרונות,

שזאת המתנה הכי גדולה שהוא השאיר אחריו ולכן אין סיבה לבכות

גם הבנתי  – מכיוון שאני כבר לא ילדה,

שהוא היה חייב ללכת כי מרוב סבל הוא גווע.

והוא הלך צעיר – לפני שפגש את כל הנכדים,

והוא הלך – שנייה לפני השלב שבו מייצרים זיכרונות חדשים.

אבל לא בכיתי, חייכתי וקצת שמחתי בשבילו

שאולי האיש שכל כך אהבתי – מצא את שלוותו.

 

ולכן באזכרות אני לא בוכה ולא אומרת דבר,

אבל בלב אני שרה לו  -שיר אהבה שלא נגמר.

אז חלמתי חלום – חלום משוגע,

חלמתי על אבא וחלמתי על ילדה.

 

אז אם באמת אחרי המוות יש חיים אחרים

אני שולחת לך אבא – אור, אהבה והמון חיוכים.

יום כזה….

היום, הוא יום כזה – 

אחד מאלה הימים.

יום שבו אני לא בטוחה בעצמי

וגם לא בתסמינים.

יום שאני בעיקר שואלת המון שאלות –

כמו האם באמת כואב לי ,או שזה רק ההרגל שקיים בלצפות.

האם שייכתי את עצמי לקבוצה ועוד קבוצה,

פשוט לא רציתי להיות לבד ,כי באיזשהו מקום חשתי בודדה.

האם הכאב שלי הוא באמת כזה נורא,

או שפשוט התרגלתי לחסל מיד כל כאב שבא.

היום הוא יום כזה

כי כאב לי פחות ובעיקר הייתי חלשה,

הרגשתי את תופעות הלוואי של התרופות –

וכבר לא הבדלתי בין תחושה לתחושה.

כואב לי גם עכשיו כשאני יושבת לכתוב כמה רגעים,

אבל אולי זה נורמלי ומתאים לרוב האנשים..

אולי אני נהנית לתרץ את ההשמנה

וחוסר האנרגיות בתווית המחלה,

או שאולי באותו היום שבדקו –

סתם במקרה הייתי חולה..

אני יודעת עמוק בפנים, אני יודעת שזה אמיתי,

אבל הספק המנקר פשוט מוציא אותי מדעתי.

אז היום זה יום כזה ,שמצחיק לומר שהלוואי ומחר זה יעבור,

כשברור לי שהמשמעות היא שהכאב פשוט יחזור

 

יום כזה

אופטימיות נצחית

אני אופטימית

בחיי, הכל ורוד עכשיו או כתום של יום כתום

אני פשוט אופטימית

עם הכדור המתאים או עם העשב כשיאשרו –

אשמור על אופטימיות נצחית.

אקום כל בוקר ואשמח שבכלל קמתי,

אלך לישון בערב ואשמח שצלחתי את היום –

אהיה אופטימית.

וכשהשטוטופאת (או ההומאופת בעברית)

יכין לי עיגולים מצמחים ויגיד שזה יציל את חיי – אאמין לו.

אשמור על אופטימיות נצחית.

וכשיכאב לי? – בכלל אגיד תודה,

כי זה בטח אמור לתת לי שיעור במשהו.

וכשלא אשן בלילה אחרי שאני ספוגה בכדורים? –

אהיה באופוריה כי אלו שעות היצירה הכי טובות – ואולי אפילו אזכה

לראות את הזריחה.

אשמור על אופטימיות כל הזמן.

אעשה מה שאומרים לי ואאמין שהנה, עוד רגע וזה ייפסק.

אעשה תרגילי יוגה ואתחבר לאני הכי עמוק – וגם שם אהיה

אופטימית.

אעשה שינוי ממעלה ראשונה, שנייה , שלישית וגם עשירית אם

צריך  – ואשמור על אופטימיות..

אבל אני חייבת לעצור עכשיו, כי הכאב מנקר והכדורים נגמרו,

אז ברשותכם, אחזור להיות אופטימית בעוד שעה..

אני בדרך

אני בדרך…

לא ברור לי לאן, אבל אומרים לי שאני בדרך.

בדרך לשינוי, בדרך להפנמה, בדרך…

אני חייבת להודות, שלהיות בדרכים זה מעייף

במיוחד בדרך שאינך בטוח לאן היא מובילה.

אבל אני מקבלת חיזוקים בכל שלב,

רק שאני לא כל כך מבינה מדוע הם בכלל מוגדרים שלבים.

אבל אני בדרך

אני מקווה שהדרך תיגמר עוד מעט ואגיע לאנשהו

אני גם מקווה שבדרך הזו, אני לא דורכת על אף אחד

כי בדרכים יש המון חרקים .

אני גם מקווה שבסוף הדרך מקבלים תשואות –

אחרת בשביל מה ללכת כל כך הרבה..

אבל בינתיים אני בדרך

כולם אומרים שכבר עברתי כברת דרך ארוכה..

אני מחכה לפגוש בדרך את הזחל של עליסה, או את מלכת הלבבות

– ככה לפחות אבין מתי עברתי אמצע ומתי צפוי הסוף.

בינתיים אני די מזדהה איתה –

יש רגעים שאני גדלה ויש רגעים שאני כמעט נעלמת,

יש רגעים שמצחיקים אותי ויש רגעים שאני בעיקר מבולבלת.

 

אז אם תראו את הזחל החכם בדרך

או לפחות מרחוק את ענן המקטרת,

רק תגידו לו שעוד שנייה אני באה

אני פשוט עדיין בדרך…..

 

מונולוג מהפיברו 2

כואב לי

כואב לי כמעט כל הזמן

כואב לי בצד שמאל ובימין לפעמים גם.

כואב לי כשאני בוכה

כי הבכי אומר שאני חלשה

כואב לי כשאני מתאפקת

כי כואב לי נורא.

כואב לי לפעמים סתם כזה – לא משהו רציני,

אבל כשלא כואב לי – אני לא בטוחה שאני זאת אני.

כואב לי בלב – לרוב בלי סיבה

כואב לי כשכואב לי גם לפני שזה בא.

כואב לי על משפחתי ועל הסביבה

שלא מכירים את זו שהפכתי להיות – זאת שלא תמיד שמחה.

 

אז כואב לי גם על זה..

 

כואב לי שאני לא יודעת איך לחיות בלי הכאב

כואב לי שהכאב הפך לנחמה כי הוא משהו שלא עוזב.

כואב לי שאני רוצה לטפל בעצמי – אבל כנראה לא מספיק רוצה.

כואב לי שאין לי את הכוח והאנרגיה להחליט ולהיות נחושה.

 

אז כואב לי גם כשלא כואב לי…

 

כואב לי מהמחשבות ומכך שרוב הזמן אני שוכחת לשמוח בחלקי

כואב לי שלפני כמה חודשים שמחתי וזה מה שקיוויתי עבור הסובבים אותי.

כואב לי ששמנתי אחרי שכל כך התאמצתי להיות רזה

כואב לי שאני מחליטה כל יום מחדש – ולא עושה.

כואב לי שיש לי תירוצים והסברים מדעיים למחלה

כואב לי שבתוך תוכי אני יודעת – שאני זו שקראתי לה.

 

 

כואב לי על העבר שלי שמעולם לא עצרתי לנתח משמעויות

כואב לי שדחקתי את הכל עמוק בפנים, אפילו את הדמעות.

כואב לי שאני נהנית לעיתים קרובות מכל הרחמים

כואב לי שזה מסב לי עונג – להיות במרכז העניינים.

כואב לי על שנים שחייתי במציאות מדומה

גם חברתית וגם בזוגיות – יצרתי שלמות עמומה.

 

כואב לי שאני מגלה דרך הכאב כל כך הרבה דברים

אז כואב לי, גם כשאין לי ממש כאבים.

 

כואב לי שאני לא מסוגלת יותר להיות משענת של אף אחד

אבל כואב לי יותר שאני לא אומרת את זה ואז אני קורסת לתוך עצמי מיד.

כואב לי שחליתי כדי להגיע לתובנות

כואב לי שכואב לי בימים ובלילות.

כואב לי שכמו שהמציאות המדומה של הורי – התרסקה

אגלה יום אחד שגם המציאות שלי בסכנת השמדה.

 

אז כואב לי…

 

כואב לי שאין לי רגע דל – אצלי, אין באף אחד אשמה

כואב לי פשוט כואב לי שאני לא מרפה .

המועקה הזו מכאיבה לי ,במיוחד כשאין לה הסבר.

הכל בסדר, אז למה, למה אני לא חשה משהו אחר.

ועכשיו, ברגע זה, כואבים לי שני הדברים:

המועקה והכאב הפיסי שלא עוזב למרות הכדורים.

 

אז כואב לי

כואב לי כמעט כל הזמן

אבל גם הכאב הזה – רדוד, לא באמת משהו מסוכן.

אולי כי אני מלאה בכדורים אנטי דיכאוניים והייתי אמורה להיות שמחה

אז זה בעצם כואב ומפחיד – כשאני בכל זאת עדיין עצובה.

הייתי רוצה להיות רזה שוב

ולהרגיש בעננים

לשרוד את הכאב המעצבן הזה

ולא לתת לו משקל בחיים

אבל כואב לי, באמת שכואב לי וזה לא נגמר

אולי כי משהו פיזי דפוק או סתם בגלל מי שאני והעבר.

 

אני לא רוצה להטריד אף אחד עם הכאב שלא פוסק

אני רוצה להיות החלק השמח של כולם ולא החלק הדומם והשותק

אבל כואב לי, בשנייה הספציפית הזו – ממש הכל.

הרגל, הישבן, הידיים הגב והלב יותר מכל.

 

אז אני הולכת לטיפול CBT ועוסקת רק ב   – C.

לוקחת כדורים נוגדי כאב ונגד דיכאון שאמורים להביא אותי לשיא.

כותבת עד שלנייר ובטח למטפלת כבר בא להקיא

או שבעצם זו אחת מהן – אותן תחושות שהן רק שלי.

 

ואני לא רואה או אולי רוצה לראות את הסוף

אני חיה כאן ועכשיו בדיוק את אותו הבלוף.

 

ואני כנראה צריכה עזרה

אותה עזרה שהייתי צריכה כבר לפני שנים

אז אני מנסה בחיי, אבל ביננו – לא ממש כמו שמצפים.

 

אז כואב לי

 

אחות קטנה

זה קורה רק פעם בחיים

ולעניין הזה אין קשר לדם.

זה קורה רק פעם בחיים

קשר כזה, בין שני בני אדם.

הטבע מכין אותנו לקשרים ארעיים –

כאלה שנועדו כדי לשרת את הצדדים.

זה יכול להיות עבור רגעים של צחוק ושמחה,

או עבור רגעים של למידה משותפת שיוצרת אחווה.

אצל לוחמים תמצא את זה בשדה הקרב,

תמצא את החמלה והרעות בכל רגע ושלב.

אבל כך סתם בין שני אנשים – קשה למצוא זאת,

ואם כן  – אז זה יקרה רק פעם בחיים.

 

ולי יש אותך, מלאך זהוב עם עיני אגם כחולות

תמיד את שם – בימים הקשים או השמחים ובלילות.

איתך אני זו אני, גם כשלא ברור לי בדיוק מה זה אומר,

ואת עם חיוך מלאכי אומרת “שזה לא נורא כי תיכף נברר”.

את, את היא זו שאמורה להישען עליי בכל שלב,

את זו שאמורה להיות הקטנטונת – ואני אמורה להיות הגב.

אני אמורה להיות המשענת – כי הגיל קובע וגם הניסיון

אבל איתך אני נשענת, את המזור, הפתרון.

והחיים מייצרים אצלנו מן היפוך תפקידים כמעט יומי

אני מחזקת את האת שלך ואת מחזקת אצלי את האני.

קשר סימביוזי – אצל פסיכולוגים זו כמעט מילה גסה,

אבל ביננו  – זהו קשר טהור, נקי , של הדדיות מופלאה.

 

 

 

 

אז בימים טרופים אלה

אני חשה צורך כמעט עד כאב

לומר לך אהובה שלי – שאת החצי שלי

כאן – בלב.

ואולי משוררת גדולה לא אהיה לעולם

אבל את השיר שלנו אני שרה בכל רגע שניתן.

אז תודה מלאך שלי על שאת מאפשרת לי

את מה שאני לא מאפשרת לעצמי

תודה על כך שבימים קשים של כאב בלתי נסבל

את מזכירה לי מי זו אני

על כך שאת לעולם לא שופטת, אך תמיד מביעה דעה

על כך שכשאת משתפת

דעתי ממש חשובה.

על כך שאת חשה אותי עפ”י מילה כתובה בהודעות

על כך שאת יודעת מתי להניח לי ומתי אסור לך להרפות.

על כך שלמרות פער הגילים – לפעמים את זו שמשלימה לי חסך אימהי,

ועם זאת ברגע הצורך – את תפקיד האם, קיבלתי אני.

על כך שאפשרת לי בזכות גדולה, להיות חלק ממשעולי חייך,

על כך שנתת לי להיות קרובה ולאחוז קרוב בשתי ידייך.

על אותם רגעים שבהם את שואלת לדעתי

למרות שאת מוקפת יועצים שלמדו את מה שטרם הבנתי אני.

על כך שאת שלי – ואף פעם לא חשתי ספק

על כך שאפשרת לי – להיות חלק בלתי נפרד מליבך.

על כך שאת יודעת, גם כשאני אומרת שהכל אותו דבר

על כך שהופעת סתם כך- כי רצית לראות בעיניים את מה שחשת ולא נאמר.

 

 

 

 

קשר כזה, קורה רק פעם בחיים

ולקשר הזה  אין כל קשר לדם.

זוהי מתנה נשגבת  –

יתכן שמבורא עולם (אם הוא קיים).

 

את נצורה בליבי מלאך קטן – בשבילי את המלאך השומר

ורק רציתי לומר תודה על שאת זו את ולא מישהו אחר

על שאיתך אני זאת אני ואת זו את

ומה שאחרים יאמרו – לשתינו לא ממש אכפת

 

אני אוהבת אותך נשמה יקרה ואת זה לעולם אל תשכחי

שהשם ישמור אותך ואת ביתך בכל אשר תלכי.

 

א  לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב  יַעַנְךָ יְהוָה, בְּיוֹם צָרָה;    יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג  יִשְׁלַח-עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ;    וּמִצִּיּוֹן, יִסְעָדֶךָּ.
ד  יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ;    וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.
ה  יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ;    וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.
ו  נְרַנְּנָה, בִּישׁוּעָתֶךָ–    וּבְשֵׁם-אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל;
יְמַלֵּא יְהוָה,    כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.

אמן

פנים רבות

אשה אחת ולה פנים רבות,

ישבה, עישנה ,על גרם מדרגות.

הביטה סביב תוהה, קצת מבולבלת,

היכן היא נמצאת ולאן היא שייכת.

הציתה סיגריה עשירית אם נספור,

ישבה וחיפשה את הלבן בשחור.

תוהה לעצמה אם מה שהיא יודעת – זו אמת יחידה,

ואם מה שהיא שוכחת – ראוי לשכחה.

אשה אחת, ולה פנים רבות,

ישבה, עישנה, על גרם מדרגות

לרגע תוהה, אם לעלות או לרדת,

אם לקום לעשות ,או להמשיך סתם לשבת.

מציתה עוד סיגריה – כבר הפסיקה לספור,

מנסה להבין את הלפנים והאחור.

מוקפת זהב, ארמונות ותכשיטים –

אך חשה ענייה ולה המון פנים

האשה הזו, חלתה באמצע החיים,

היא לא תמות מזה הבטיחו הרופאים.

והיא יושבת, מעשנת על גרם מדרגות,

משחזרת מעשים, התחשבנות וקבלות.

בוחנת אם המקןר הוא באחד מאלו הפנים,

דווקא מהצד העמום והמוסתר – הצד שלא רואים.

או שמא זהו עונשה על הכאן והעכשיו ?

על פנים אשר אימצה וכל איש יאהב.

וכן, היא כבר אשה – חצתה היא ארבעים,

נשואה באושר עם המון ילדים.

ולאשה הזו המון פנים

והיא חולה והיא כואבת לילות וימים.

 

כואבת את הכאב שממשיך לקרום עור וגידים,

מן משפט מתחכם שכן שם הכאבים.

מחפשת את עצמה – מנסה ליצור פנים מותאמות,

למציאות הקיימת ולאותן התחושות.

מחפשת בין הפנים ששכחה  מאחור,

האם המצב הזה מתאים לאלו שבחרה שלא לזכור.

או שמא עליה ליצור פנים חדשות,

להמציא את עצמה כאן ועכשיו עם אותן מגבלות.

 

ולאשה הזו ארמון, זהב והמון תכשיטים

היא נשואה באושר עם המון ילדים.

אבל היא יושבת כעת על גרם מדרגות,

מעשנת בשרשרת ושוגה בחלומות.

מחפשת היא את הדרך להנות ממה שיש,

הרי היא לא תמות אז אין ממה להתרגש!

והיד שמציתה עוד סיגריה כמו תזכורת עמומה,

לכאב המכרסם שלא מתים ממנו – אבל אז מה.

אז היא יושבת וחושבת לאן מכאן

מהו המפתח לאושר המושלם?

מה עליה לעשות, לאן לפנות ולאן להתקדם

מה ישרה את השלווה שתעצור את הכאב המכרסם.

 

אשה אחת ולה פנים רבות,

ישבה, עישנה על גרם מדרגות.

מונולוג מהפיברו

כואב לי כשאני שוכבת, הקימה היא החלק הנורא.

אני עצבנית או מסטולה – השאלה מה קדם למה.

אני רוצה לכתוב מונולוג – אבל הכאב קצת מקשה,

אני רוצה לספר סיפור  גבורה, אבל אני מרגישה כמו עכבר ולא אריה.

אני רוצה לספר לעולם במילים פשוטות ולא בחרוזים,

כי מונולוג זה משהו רציני ולא רגע של שירה והגיגים.

אבל כמו בכל דבר בזמן האחרון וזאת המציאות –

מה שאני רוצה לא יוצא ואת זה אני לוחשת בעדינות.

נכון, אני בלודוזר של מעשים ומלחמה עיקשת,

נכון שאני רואה באמצע סופת ברקים – פתאום את הקשת.

אבל כואב לי ,אני מטושטשת ולרוב ממש לא אני.

ואם כבר בהגדרות עסקינן – אז האני הזה לא ברור גם לעצמי.

אני עסוקה בטיפולים ומקפידה לומר שזה מה שאני עושה,

כדי לא להיתפס לוותרנות אישית למרות שלפעמים אני ממש ממש רוצה.

אני לא נחה, אלא אם אני מקבלת פקודה.

אני לרגע לא פוסקת ובכנות – אינני מרפה.

אני פוחדת שאם אשחרר – הבלון יתפוצץ,

לא זה שמרכיב את המכלול, אלא זה שדואג שלא אתפרק.

אני עושה טיפול  של CBT  ובעברית הולכת לפסיכולוג,

אני לוקחת מיליון כדורים גם של שטוטופט שמבטיח שזה יעבוד.

אני קמה בבוקר לעבודה למרות שבא לי להישאר,

אני מפסיקה ללכת לעבודה תחת קטיגוריה של רופא או משהו אחר.

אני מסממת את עצמי בכדורים כדי לישון חזק,

אני עדיין קמה עייפה והכאב ממש נדבק.

ואני מתאפרת אבל שחררתי את הקוקו שסימל אצלי אריסטוקרטיות ושליטה,

לובשת מדים אבל החלטתי לעבור למשהו שלא משנה אם ידעו שאני שמנה.

אני מחפשת הקלות – לרוב במילים של אחרים

אני אוהבת את החיבוק שבא אחרי הדמעות – למרות שזה רק לחלשים.

אני מבטיחה שאני אופטימית למרות שבפועל לא רואה את האור.

אני ממש מנסה ודי בכוח לשחזר את עצמי של לפני ולזכור.

אני מחליטה החלטות – המון כמו מחר דיאטה או אורח חיים בריא.

אבל אז כואב לי ואני בלב לוחשת “כוסומו – על מי אני עובדת – על מי?!”

אז אני כותבת מונולוג – אולי לא כזה שמותר לפרסם בחוצות

כי הוא מדכא עם ניבולי פה – למרות שבא לי להוסיף עוד מלא קללות.

בא לי להיות לבד אבל לא תמיד – אני מודה.

בא לי להניח לעצמי ובעיקר שיניחו לי בסביבה.

בא לי להיות חסרת תועלת לכמה רגעים,

ולהביט בפליאה ולגלות שכולם מסתדרים.

אבל בא לי ולא כי אז אאבד את עצמי לגמרי,

וכבר לא אזכור מי הייתי לפני ולאן לשאוף אחרי.

אז אני כותבת מונולוג למרות שנראה שמונולוג מהווגינה יותר מעניין.

אבל הווגינה שלי די מנומנמת עכשיו והפיברו שלי די משעמם.

אז אסיים במילים אופייניות של כואב לי כואב לי שבא לי לבכות

ואם זה משעמם – מרשה לכם לזרוק אותו לאשפתות.

 

שלום עולם!

ברוך הבא לאתר הפרטי שלך אשר פתחתה אותו ברשת
בניית אתרים חינם "דף בית".

חשוב: ע"פי תקנון האתר יש לעדכן את האתר מידי או בימים
הקרובים.
במידה והאתר לא יעודכן תוך שבוע הוא ימחק !!!

מומלץ לקרוא את תקנון האתר –
לתקנון לחץ כאן

גם אתר שלא מעודכן משך חודשים ימחק !!!

בהצלחה,